פסק-דין בתיק רע"א 5991/02

השופט י' טירקל:

הרקע וההליכים

1.        המשיבים הם ילדיהם של בני הזוג שמילוביץ ז"ל (להלן - "המנוחים") ויורשיהם על פי דין. בחייהם, התגוררו המנוחים בבית מגורים, המכונה בית מס' 66 במשק חקלאי 74 (להלן - "משק 74") במושב ציפורי (להלן  - "המושב"). לימים, אוחד משק 74 עם משק 76 הסמוך לו (להלן - "המשק"), וזכויות החכירה והשימוש במשק נרשמו במלואן על שם המנוחים, שהמשיכו להתגורר בביתם, שהוא כאמור, בית מס' 66 במשק 74. המשיבה מס' 1, רות פריד (להלן - "הבת") ובעלה עברו לגור בבית מס' 64 במשק 76 בשנת 1978, וגרו בו עד שנת 1980.

2.        המנוחים נקלעו לקשיים כלכליים וביקשו בשנת 1985 למכור את זכויותיהם במשק. בעניין זה ניהלה הבת בשם המנוחים משא ומתן עם המבקשים. עסקת המכר שנעשתה בין המנוחים לבין המבקשים שונתה פעמים מספר וכללה מספר הסכמים: ביום 18.4.85 כרתו המבקשים והמנוחים הסכם מכר, שלפיו היו המנוחים אמורים לפעול לפיצול המשק, וכן היו המבקשים אמורים לרכוש את הזכויות בבית מס' 64 ובשטח הצמוד לו בלבד, תמורת סכום של 60,000$ (להלן - "ההסכם הראשון"). למען שלמות התמונה יצוין כי להסכם הראשון קדמה חתימה על כתב "הצהרת כוונות". לאחר שהתברר כי פיצול המשק אינו אפשרי, כרתו המבקשים והמנוחים ביום 16.5.85 הסכם מכר נוסף, שלפיו היו המבקשים אמורים לרכוש את כל המשק ולאפשר למנוחים להמשיך ולהשתמש בביתם, בית מס' 66, כל ימי חייהם (להלן - "ההסכם השני"). ואכן, המבקשים רכשו את זכויות המנוחים במשק, והזכויות בו הועברו על שמם, והמנוחים המשיכו להתגורר בבית מס' 66 ובשטח האדמה הסמוך לו (להלן - "משק העזר"), כל ימי חייהם.

3.        משנפטרו המנוחים, התעוררה מחלוקת בין המשיבים לבין המבקשים לגבי הזכויות במשק העזר. בחודש ינואר 1996 עשו בעלי הדין הסכם בוררות, ולפיו העבירו את המחלוקת להכרעה בבוררות במסגרת המוסד הישראלי לבוררות עסקית, ולפי כלליו של מוסד זה. עוד הסכימו בעלי הדין כי "יפעלו במשותף למינוי שמאי מקרקעין מוסכם, אשר יתן חוו"ד באשר לשווי המשק והחלופות האפשריות לגביו ו/או חלקו". עורך-דין יואל סולומון מונה להיות בורר. זמן קצר אחרי מינויו הלך עורך-דין סולומון לעולמו ובמקומו מונה עורך הדין שלום-סולי וואנו להיות בורר (להלן - "הבורר").

           בבוררות תבעו המשיבים מהמבקשים להעביר להם את הזכויות במשק העזר, משום שלטענתם עברו הזכויות לידיהם מכח ירושה. לטענת המשיבים, בטלים ההסכמים שביסוד עסקת המכר והם זכאים להשבה. לחילופין, ביקשו להכריז כי המבקשים לא רכשו זכויות במשק העזר, ביקשו למנות כונס נכסים לפיצול המשק, ואם ויתברר כי הפיצול אינו אפשרי, למנות שמאי מקרקעין שישום את שווי משק העזר. המבקשים דחו את טענותיהם. לטענת המבקשים, רכשו את כל הזכויות במשק וכל שנותר בידי המנוחים היתה רק "זכות מגורים לחיים" במשק העזר. עוד טענו המבקשים כי הזכות להסב את זכות המגורים של המנוחים לאחרים, היתה כפופה לזכות סירוב של המבקשים, וכי הזכות להסב פקעה עם פטירתם של המנוחים. לחילופין טענו, כי מכל מקום מימוש זכות המגורים של המנוחים על ידי המשיבים כפופה לזכות הסירוב של המבקשים, וכי המבקשים רשאים לרכוש את זכות המגורים לפי שוויה בשוק, בהתאם להערכת שמאי, אחרי שיקוזזו הסכומים ששילמו בגין משק העזר במשך השנים שחלפו. המבקשים הוסיפו וטענו כי יש לשלם להם דמי שכירות ראויים עבור השכרת בית המנוחים על ידי המשיבים לאחרים אחרי פטירתם של המנוחים. עוד נחלקו בעלי הדין בשאלה מה גודלו של משק העזר.

פסק הבוררות

4.        בפסק הבוררות קבע הבורר כי מכוחו של ההסכם השני נותרה בידי המנוחים הזכות להחזיק במשק העזר והזכות להשתמש בו. עוד קבע כי זכויות אלה הן זכויות אישיות ולא רכושיות, שאינן ניתנות להעברה, וכי הגדרתן כך אינה סותרת את היותן בעלות ערך כלכלי. המסקנה שאליה הגיע היתה כי התמורה ששולמה לפי ההסכם הראשון, שבו דובר בפיצול המשק, שולמה עבור רכישת זכות החכירה במחצית המשק, ואילו התמורה עבור המחצית השניה - שלא שולמה בפועל - קוזזה כנגד שווי הזכויות שנשארו בידי המנוחים, להחזיק ולהשתמש במשק העזר. לפיכך קבע כי עם פטירת המנוחים, רכשו המבקשים את הזכויות במשק כולו, הזכויות הועברו על שמם כדין, ואין הם חייבים בתמורה נוספת. לאור מסקנה זו לא נדרש הבורר למחלוקת בדבר גודלו של משק העזר. תביעת המבקשים לפצותם בגין דמי שכירות ראויים עבור השכרת בית המנוחים אחרי מותם, נדחתה משום שלא הוכחה.

5.        המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לאשר את פסק הבוררות. המשיבים ביקשו לבטלו מכח העילות שבסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן - "החוק"): "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות" (סעיף 24(3) לחוק); "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" (סעיף 24(4) לחוק); "תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור" (סעיף 24(9) לחוק); "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד" (סעיף 24(10) לחוק). לטענתם "פסיקתו של הבורר נשענת על סטיה חריפה ביותר מהגיון הסביר והשכל הישר". כנגדם טענו המבקשים כי החוק אינו מקנה לבית המשפט סמכות מקבילה לערכאת ערעור, וכי אין בטענותיהם של המשיבים כדי לבסס עילת ביטול.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.        בית המשפט המחוזי מיקד את הכרעתו בשאלה "אם, בהנחה שעומדת הזכות לקונים לקבל את מלוא הזכויות במשק העזר, לרבות זכות החזקה והשימוש, לאחר פטירת המנוחים - כפי שקבע הבורר, ובנושא זה אין לשנות את קביעתו - האמנם מימושה של הזכות אינו מותנה בחיובם לשאת בתמורה נוספת".

           לדעת בית המשפט נפלה טעות מהותית בפסק הבוררות בכך שקבע כי המבקשים אינם חייבים בתשלום תמורה נוספת. בעניין זה סמך על כך שבהסכם הבוררות הסכימו בעלי הדין כי "יפעלו במשותף למינוי שמאי מקרקעין מוסכם, אשר יתן חוו"ד באשר לשווי המשק והחלופות האפשריות לגביו ו/או חלקו", ואף ביקשו למנות בורר שהוא משפטן לפי השכלתו. משקבע הבורר שזכות החזקה וזכות השימוש במשק העזר הן זכויות בעלות ערך כלכלי, היה עליו לברר מה שוויו. פסיקתו של הבורר כי התמורה שלא שולמה היתה שוות ערך לזכויות החזקה והשימוש שנותרו בידי המנוחים, ניתנה בלי שהוגשה לו חוות דעת של שמאי ובניגוד להסכם הבוררות. זאת ועוד, מסקנתו כי המבקשים אינם חייבים בתמורה נוספת אינה עולה מהראיות ואף סותרת את קביעת הבורר עצמו, שלפיה מלכתחילה לא נמכרו הזכויות במשק העזר, ולא היתה כוונה למכור אותן. בית המשפט גם הסיק מטענתם החלופית של המבקשים - לפיה זכאים הם לרכוש את זכות המגורים במשק העזר - כי מדובר בהקניית זכות שלא הייתה בידיהם קודם לכן. 

           בית המשפט הוסיף וקבע כי יש להבחין בין מערכת היחסים הפנימית בין המבקשים לבין המנוחים, בינם לבין עצמם, לבין מערכת היחסים שבין המבקשים והמנוחים, מצד אחד, לבין המושב, מצד שני. מבחינתו של המושב הועברו למבקשים הזכויות במשק העזר, אולם במערכת היחסים הפנימית בין המבקשים לבין המנוחים, היתה השלמת הרכישה של הזכויות במשק העזר מותנית בתשלום תמורה נוספת, שאותה היה אמור לקבוע על ידי שמאי מוסכם, כאמור בהסכם הבוררות. "משלא ביטלו המבקשים את הסכם רכישת הזכויות, עקב אי מתן היתר לפיצול המשק, לא רכשו אלא את מה שהוסכם מלכתחילה - המשק, להוציא משק העזר - לרבות אופציה לרכישה נוספת של משק העזר בעתיד".

           מכאן מסקנתו של בית המשפט כי יש לבטל את החלק בפסק הבוררות שעניינו התמורה עבור זכויות המנוחים, על פי מספר עילות: "בין מכח חריגה מסמכות, לפי מהותו של המונח (סעיף 24(3)), בין בהיות התוצאה נוגדת את תקנת הציבור (סעיף 24(9)), ובין בעילה לפי ס"ק (10) של סעיף 24 לחוק, שלשונו: "קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד", וזאת מאחר שהמסקנה אינה עולה מן הראיות שהוצגו, ואף אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי הבורר וקביעותיו". הדיון הוחזר לבורר להשלמה ולהכרעה בשני נושאים: האחד, מה שטחו של משק העזר שנותר בידי המנוחים; השני, מה ערך הזכויות במשק העזר, עובר למועד פטירתם של המנוחים, בהתחשב בעובדה כי לא מדובר במשק מפוצל. עוד נפסק כי מן הסכום שייקבע יקוזזו הסכומים ששילמו המבקשים במשך השנים שחלפו בגין משק העזר, לרבות הוצאות אחרות שהיו להם בגינו, וכי התמורה שתתקבל תשולם למשיבים.

7.        המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים השיבו על הבקשה, והדיון הועבר למותב תלתא. כאמור להלן, החלטנו כי הבקשה תידון כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

ההשגות והתשובות

המבקשים

8.        המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי דן בסוגיית הזכויות במשק העזר כאילו הוא יושב כערכאת ערעור על הבורר, וכי בחן את מסקנותיו של הבורר ואת הראיות שהיו לפניו בניגוד לדין ושלא בגדר עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק. לטענתם, גיבש את דעתו מראש לגבי התוצאה. עוד טוענים הם כי הבורר שוחרר מן הדין המהותי ומכל דין אחר, מסדרי הדין ומכללי הראיות, לפי הסכם הבוררות וכללי המוסד הישראלי לבוררות עסקית. לפיכך, אפילו סבר בית המשפט כי הבורר טעה ופסק בניגוד לדין המהותי - טענה המוכחשת - הרי כלל הוא שאין בית המשפט בוחן את פסק הבוררות לפי אמות המידה שלו.

           לגופו של עניין טוענים המבקשים כי לא היה מקום למנות שמאי אחרי שהבורר פסק כי אין למשיבים זכויות במשק העזר וכי המבקשים רכשו את מלוא הזכויות בו. עוד טוענים הם כי שגה בית המשפט בפירושו לעילת הביטול שלפי סעיף 24(3) לחוק - "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" - שמשמעותו קבלה של טענת ביטול מחמת "טעות על פני הפסק", אף על פי שאין היא עוד עילת ביטול לפי החוק. לטענתם, גם אין לפרש את עילת הביטול שלפי סעיף 24(10) - "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד" - כדרך שפירש אותה בית המשפט, וגם פירושו למושג "תקנת הציבור", שבסעיף 24(9) לחוק, אין לו על מה שיסמוך.